החלום של לימוד- ההתחלה

 לקראת שבוע הספר- סיפור קצר שכתבתי ובסיפור אני כתבתי את הבת שלי 

אודה מאוד לתגובות וחוות דעתכם

הילדה שבאה מהאור/נורית פלג וולברג 

"תשמרי על עצמך, חמודה," אבא אמר וחיבק אותי. זה לא אופייני לו. הוא לא אחד שמחבק. אבל הפעם, אולי בגלל שידע שעכשיו אהיה באמת לבד, משהו בו התרכך.

אבא היה צריך לטוס לארצות הברית, שוב. בגיל 75, כאילו הזמן עמד מלכת לגביו. יועץ בכיר לבינה מלאכותית. מאז שאמא נפטרה מסרטן, לפני עשר שנים, הוא לא חדל לעבוד. אולי זו הדרך שלו לברוח מהכאב. גם לי הייתה דרך לברוח.

אני בת 49 ועשרה חודשים. גרה לבד לגמרי, כלומר – לא לגמרי. אני גרה עם שומפי, כלב הנחייה שלי, החבר הכי טוב שלי. אבא גר בבניין הסמוך, אבל אני בחרתי בעצמאות. מדריכה שיקומית עזרה לי להתארגן כאן, בדירה שקיבלתי בזכות אבא. אני עיוורת מלידה, אבל זה לא עצר אותי.

באותו ערב, אחרי שאבא נסע, הכנתי לעצמי קפה, נזהרת מהחום כמו תמיד. שומפי הניח את ראשו על ברכיי. "זה רק אני ואתה עכשיו," אמרתי לו, מלטפת את הפרווה הרכה. בלב הרגשתי גם הקלה – אין מי שיפריע, אין מי שיגיח פתאום, בלי דפיקה בדלת.

חשבתי על חלומות. על הסלסה שאני אוהבת לרקוד, על הפנטזיה להיות בלהקה. על הפייסבוק של הווטרינר שאני מתחזקת, על החלום להיות משפיענית ריקודים עם עשרות אלפי עוקבים. בינתיים, זה רק אני, המוזיקה, והדמיון.

אבל הכי הרבה – חשבתי על הילדה שלא נולדה לי.

כמה רציתי להיות אמא. גם עכשיו, כשנדמה שזה מאוחר מדי, אני עדיין מרשה לעצמי לדמיין אותה: בלונדינית כמוני, עיניים חומות, חיוך מתוק. אני רואה אותה בדמיון בבירור מוחלט – כאילו באמת עומדת מולי. אולי זה מה שעוזר לי – לראות דברים בלי לראות אותם.

הלילה ירד. הפעלתי ספוטיפיי עם פלייליסט דאנס ורקדתי קצת לבד בסלון. שתיתי קצת יין. נתתי לעצמי להיבלע בעולם אחר. העולם שלי.

ואז שומפי נבח.

הוא כמעט אף פעם לא נובח. הנביחות שלו מדויקות. כשמשהו באמת קורה.

"מה יש, שומפי?" שאלתי וליטפתי אותו. הוא עמד קפוא, מבטו לכיוון ארון הבגדים. ואז... קרה משהו שלא אמור היה לקרות. ראיתי אור.

אני לא רואה. אני עיוורת. מגיל אפס. גם צללים אני לא רואה. כלום. אבל פתאום – כמו נצנוץ חלש, נקודת אור. וכמו רשרוש קטן, ואז... קול.

"אל תפחדי," היא אמרה. קול של ילדה. אולי בת עשר.

הקפאתי נשימה.

"מי כאן?" לחשתי. שומפי חזר אלי, אבל לא נבח.

"זו אני," היא אמרה. הקול התקרב. "אני... הבת שלך."

צחקתי. מה פתאום? כנראה חלמתי בהקיץ. אולי היין? אבל לא – הקול היה שם. קרוב. נושם.

"אני יודעת שזה מוזר," היא המשיכה. "אבל אני שלך. בעולם אחר – את בחרת ללדת אותי. את גידלת אותי לבד, כמו שרצית. אבל באתי לבקר כאן... כי גם לי חסרת."

לא הצלחתי לדבר. לא פחדתי, רק רעדתי מבפנים.

"איך... איך את כאן?" שאלתי בקול שקט.

"השער נפתח," היא ענתה. "מישהו בצד שלך התחיל לחלום עלי מספיק חזק. זה הספיק. אבל השער ייסגר בקרוב."

ניסיתי לקום, להושיט יד, אבל כל תנועה הייתה כבדה מהלב, לא מהגוף.

"רציתי שתגידי לי שאני לא טעות," היא אמרה.

"בשום עולם את לא טעות," לחשתי. "בשום עולם."

היא שתקה לרגע. שמעתי אותה מתקרבת, מרגישה פתאום ריח עדין של וניל ולחיים לחות.

"אני אוהבת אותך, אמא," היא אמרה. ואז – שקט.

אור כבה.

הדממה חזרה, רק נשימתו של שומפי נשמעה.

לא ידעתי אם דמיינתי. אולי כן, אולי לא. אבל לראשונה, מאז שהתחילו לי החלומות האלה, ידעתי דבר אחד בוודאות:

אני לא אוותר על החלום הזה יותר.