חלום או לא חלום - 3

עברו כבר כמה ימים שזה רק חלום. חלום מוזר. אבל עד עכשיו אני לא מצליחה להרפות ממנו. הוא לא היה הגיוני – ובכל זאת הרגיש הכי אמיתי שהיה לי.

ניסיתי לנער אותו ממני כבר למחרת בבוקר. חזרתי לשגרה הרגילה: קצת עבודה, קצת לפגוש חברות, טלוויזיה, ושום דבר דרמטי. ברור שגם להיות עם שומפי שלי. אבל הימים עברו – והחלום נשאר תקוע. כאילו הוא חיכה לי. כאילו הוא משהו אמיתי.

כל כך הרבה שנים רציתי ילדה. באמת. תמיד חשבתי שאקרא לה סיוון. זה שם שידעתי שמתאים לי. פעם אחת אפילו ניסיתי לעשות הפריה, אבל אני לא זוכרת בדיוק מה השתבש ולמה הפסקתי. כנראה שזה פשוט לא קרה. העובדה היא שאין לי ילדה. זאת אומרת – אף פעם לא הייתה.

אבל הילדה הזאת, מהחלום... היא הרגישה שלי. ממש שלי.

מצחיק, אפילו הלכתי לפסיכולוג השבוע, דיברתי איתו על זה. אתם יכולים לדמיין מה הוא אמר: בלה בלה, תת-מודע, בלה בלה, רצון עמוק לילדים... אני לא אומרת שהוא טועה, אולי באמת הגיע הזמן שאמשיך הלאה.

היום רעות אמורה להגיע. חיכיתי לה. מזמן לא נפגשנו, היא תמיד עסוקה, אמא במשרה מלאה, אבל עכשיו כשהילדים אצל הגרוש שלה – יש לה קצת זמן. החלטנו שנלך לפארק, אולי נשב בבית קפה, ננצל את מזג האוויר.

ואני כבר החלטתי – אני אספר לה על החלום. גם אם היא תחשוב שזה שטויות.

הבוקר, דווקא הייתי בטוחה שאני שוב רואה את האור הזה. לא מתוך חלום, אלא כאן, בבוקר. אבל אולי זה סתם דמיון. או אולי לא?

מה זה בכלל יקומים מקבילים? תמיד דמיינתי, פנטזתי, צחקתי על זה קצת. אבל מי באמת יודע? אף אחד לא יכול להוכיח, ואף אחד לא יכול לשלול.

בינתיים אני בבית. קצת מנשנשת. הבית שלי ממש נגיש, אני מוצאת הכול די בקלות וזה עוזר. שאלתי את GPT מה השעה – ענה לי שזה רק 11 בבוקר. רציתי שרעות כבר תגיע, אבל היא אמורה לבוא רק באחת.

מה לעשות בינתיים?

שמתי יד על העיניים, לא שזה משנה... ובכל זאת – אולי אני רואה משהו? לא יודעת. אור חלש? דמיון? לא בטוחה.

ואם באמת יש יקום מקביל – אולי שם יש לי בן זוג? האמת, סקרנית.

אני כל כך רוצה לראות אותה שוב. גם אם זה רק בדמיון. זה דמיון יפה. פעם ביקשתי מאיזה מישהו באינטרנט שיצייר לי ילדה בלונדינית עם עיניים חומות. לא בטוחה אם זה דומה למה שראיתי, אבל זה עשה לי חיוך. אני כמובן לא יכולה לראות – אבל אני יכולה לשאול את רעות מה היא חושבת.

לפני רגע אבא שלי התקשר מווידאו. מחו"ל. הוא מתגעגע. גם אני מתגעגעת. אבל הראש שלי מלא. כל כך הרבה מחשבות, וכלום לא יוצא מהן.

טוב, אולי אני אעבוד קצת. נראה לי שיש עדכון לבלוג של העמותה שאני צריכה להכין. היום שלישי, נכון?

בסוף הזמן כן עבר, ורעות הגיעה. ישבנו, סיפרתי לה. לא יכולתי לא. והיא, כמו רעות, ישר אמרה שזה נשמע כמו שטות. אבל אז – היא הסתכלה עליי ואמרה:

"טוב, אז אולי תעשי עם זה משהו. את לא יכולה ללדת? בסדר. מה עם פונדקאית? או אולי לאמץ? את רוצה את זה – וזה מגיע לך. את תהיי אמא נהדרת. אני אעזור לך. אולי תמצאי לך באמת איזו ילדה בלונדינית עם עיניים חומות – אמיתית לגמרי. אל תצחקי, אני עייפה."

צחקנו. ואז קמנו ונסענו לפארק.

בזמן שהתקרבתי לשולחן בבית הקפה, התנגש בי ילד. הרגשתי אותו. הוא בכה קצת.

"אמא..." הוא אמר.

אז כן. יש לי את שומפי, הכלב הכי מתוק בעולם.

ואולי זה יספיק.

ואולי... עוד לא.