סיוון - 2

אני לא זוכרת הרבה מאמא שלי. רק כמה דקות, אולי חמש. אבל החמש דקות האלה… הן היו כמו שנה שלמה בלב.

אמא נעלמה כשהייתי תינוקת. פשוט ככה. יום אחד היא הייתה, ולמחרת – לא. נשארתי עם סבא וסבתא שלי, שתמיד נתנו לי חיבוק חם ואהבה של עולם שלם. אבל משהו בפנים תמיד הרגיש חסר.

שאלתי את סבא מלא פעמים איפה היא. הוא רק חייך בעצב ואמר: "היא הייתה צריכה לעשות משהו חשוב… אבל היא תמיד איתך, בלב." ואני הקשבתי. בלב שלי, ידעתי שהוא לא משקר. באמת הרגשתי אותה קרובה, כמו מישהי שמסתתרת מאחורי וילון דקיק של אור.

בלילה, בחלומות, ראיתי אותה לפעמים. לא תמיד ברור, לפעמים רק צל, ריח של שיער נקי כמו וניל. אולי זה בגלל התמונות שסבתא הראתה לי. אולי זה בגלל שבלב – פשוט זכרתי.

אבל הפעם... הפעם זה היה אמיתי.

ראיתי אותה באמת. דיברנו. היא ראתה אותי! כן, אני יודעת שזה נשמע מוזר. סבתא תמיד אמרה שאמא שלי עיוורת. שהיא לא רואה בכלל, אפילו לא קצת. אבל בחלום הזה – היא הסתכלה לי ישר בעיניים. וחייכה. ואני הרגשתי... שאני שלה.

לפני כמה ימים למדתי בבית ספר על יקומים מקבילים. אמרו שיש מקומות כאלה – עולמות אחרים, דומים לשלנו אבל לא בדיוק. אצלנו בבית כבר מזמן יודעים שזה אמיתי. אפילו יש אנשים במשפחה שלנו שיכולים לעבור ביניהם. וסבתא אמרה שפעם... גם אמא ידעה. רק שכשהיא באה לעולם ההוא – היא שכחה.

אולי היא חשבה שכל זה רק דמיון, תיאוריה. אבל אני? אני יודעת שהיא שם. אני מרגישה את זה בלב כמו שמש מרגישה קיץ.

והשאלה עכשיו היא – איך חוזרים?

איך אני מוצאת את הדרך אליה שוב?

ואולי, אולי – איך אני עוזרת לה לזכור… ולחזור אלי.