הילדה שבאה מן האור

עדיין אני כל הזמן חושבת על אמא. זה מצחיק… בעצם, אני לא באמת מכירה אותה, והיא בכלל חושבת שאני לא קיימת. היא בטוחה שאני רק דמיון שלה. כי אמא לא מאמינה ביקומים מקבילים. מבחינתה, זה משהו שרק קיים בסרטים. אבל אני? אני יודעת שזאת אמת. בעולם שלי יש אינסוף יקומים ואינסוף אפשרויות. אם לא הייתי עכשיו בבית של סבתא, הייתי בטח הולכת לאיבוד בתוך כל המחשבות האלו. שומפי, הכלב הכי חמוד בעולם, הגיע אליי. הוא היה כלב הנחייה של אמא כשהיא עוד הייתה פה. מאז, הוא נשאר איתנו. אני ממש אוהבת אותו. טוב, נראה לי שצריך לחזור קצת לחיים הרגילים. לפני שאני אצלול שוב לתוך כל הדמיון הזה, שהוא בעצם... המציאות שלי. בדיוק אז סבתא באה ושאלה אם אני רוצה ללכת איתם לבית קפה. ברור שרציתי! אני אוהבת בתי קפה. לא קפה באמת, כי אני רק בת עשר, אבל שוקו ועוגת שוקולד? אני הכי אוהבת. סבתא אמרה שניסע לפארק רעננה. ממש שמחתי. רציתי קצת לנוח מהמחשבות. שומפי כמובן בא איתנו, יש שם הרבה דשא שהוא אוהב. בדרך באוטו סבתא שאלה אותי: "מה איתך, מתוקה? את בקושי מדברת בזמן האחרון." "לא בא לי," עניתי. מה כבר אני אגיד לה? שאני מחפשת ...

עברו כבר כמה ימים שזה רק חלום. חלום מוזר. אבל עד עכשיו אני לא מצליחה להרפות ממנו. הוא לא היה הגיוני – ובכל זאת הרגיש הכי אמיתי שהיה לי. ניסיתי לנער אותו ממני כבר למחרת בבוקר. חזרתי לשגרה הרגילה: קצת עבודה, קצת לפגוש חברות, טלוויזיה, ושום דבר דרמטי. ברור שגם להיות עם שומפי שלי. אבל הימים עברו – והחלום נשאר תקוע. כאילו הוא חיכה לי. כאילו הוא משהו אמיתי. כל כך הרבה שנים רציתי ילדה. באמת. תמיד חשבתי שאקרא לה סיוון. זה שם שידעתי שמתאים לי. פעם אחת אפילו ניסיתי לעשות הפריה, אבל אני לא זוכרת בדיוק מה השתבש ולמה הפסקתי. כנראה שזה פשוט לא קרה. העובדה היא שאין לי ילדה. זאת אומרת – אף פעם לא הייתה. אבל הילדה הזאת, מהחלום... היא הרגישה שלי. ממש שלי. מצחיק, אפילו הלכתי לפסיכולוג השבוע, דיברתי איתו על זה. אתם יכולים לדמיין מה הוא אמר: בלה בלה, תת-מודע, בלה בלה, רצון עמוק לילדים... אני לא אומרת שהוא טועה, אולי באמת הגיע הזמן שאמשיך הלאה. היום רעות אמורה להגיע. חיכיתי לה. מזמן לא נפגשנו, היא תמיד עסוקה, אמא במשרה מלאה, אבל עכשיו כשהילדים אצל הגרוש שלה – יש לה קצת זמן. החלטנו שנלך לפארק, אולי נשב בבית ...

אני לא זוכרת הרבה מאמא שלי. רק כמה דקות, אולי חמש. אבל החמש דקות האלה… הן היו כמו שנה שלמה בלב. אמא נעלמה כשהייתי תינוקת. פשוט ככה. יום אחד היא הייתה, ולמחרת – לא. נשארתי עם סבא וסבתא שלי, שתמיד נתנו לי חיבוק חם ואהבה של עולם שלם. אבל משהו בפנים תמיד הרגיש חסר. שאלתי את סבא מלא פעמים איפה היא. הוא רק חייך בעצב ואמר: "היא הייתה צריכה לעשות משהו חשוב… אבל היא תמיד איתך, בלב." ואני הקשבתי. בלב שלי, ידעתי שהוא לא משקר. באמת הרגשתי אותה קרובה, כמו מישהי שמסתתרת מאחורי וילון דקיק של אור. בלילה, בחלומות, ראיתי אותה לפעמים. לא תמיד ברור, לפעמים רק צל, ריח של שיער נקי כמו וניל. אולי זה בגלל התמונות שסבתא הראתה לי. אולי זה בגלל שבלב – פשוט זכרתי. אבל הפעם... הפעם זה היה אמיתי. ראיתי אותה באמת. דיברנו. היא ראתה אותי! כן, אני יודעת שזה נשמע מוזר. סבתא תמיד אמרה שאמא שלי עיוורת. שהיא לא רואה בכלל, אפילו לא קצת. אבל בחלום הזה – היא הסתכלה לי ישר בעיניים. וחייכה. ואני הרגשתי... שאני שלה. לפני כמה ימים למדתי בבית ספר על יקומים מקבילים. אמרו שיש מקומות כאלה – עולמות אחרים, דומים לשלנו אבל לא ...

 לקראת שבוע הספר- סיפור קצר שכתבתי ובסיפור אני כתבתי את הבת שלי  אודה מאוד לתגובות וחוות דעתכם הילדה שבאה מהאור/נורית פלג וולברג  "תשמרי על עצמך, חמודה," אבא אמר וחיבק אותי. זה לא אופייני לו. הוא לא אחד שמחבק. אבל הפעם, אולי בגלל שידע שעכשיו אהיה באמת לבד, משהו בו התרכך. אבא היה צריך לטוס לארצות הברית, שוב. בגיל 75, כאילו הזמן עמד מלכת לגביו. יועץ בכיר לבינה מלאכותית. מאז שאמא נפטרה מסרטן, לפני עשר שנים, הוא לא חדל לעבוד. אולי זו הדרך שלו לברוח מהכאב. גם לי הייתה דרך לברוח. אני בת 49 ועשרה חודשים. גרה לבד לגמרי, כלומר – לא לגמרי. אני גרה עם שומפי, כלב הנחייה שלי, החבר הכי טוב שלי. אבא גר בבניין הסמוך, אבל אני בחרתי בעצמאות. מדריכה שיקומית עזרה לי להתארגן כאן, בדירה שקיבלתי בזכות אבא. אני עיוורת מלידה, אבל זה לא עצר אותי. באותו ערב, אחרי שאבא נסע, הכנתי לעצמי קפה, נזהרת מהחום כמו תמיד. שומפי הניח את ראשו על ברכיי. "זה רק אני ואתה עכשיו," אמרתי לו, מלטפת את הפרווה הרכה. בלב הרגשתי גם הקלה – אין מי שיפריע, אין מי שיגיח פתאום, בלי דפיקה בדלת. חשבתי על חלומות. על הסלסה ש...