בית הקפה - חלק 4

עדיין אני כל הזמן חושבת על אמא. זה מצחיק… בעצם, אני לא באמת מכירה אותה, והיא בכלל חושבת שאני לא קיימת. היא בטוחה שאני רק דמיון שלה. כי אמא לא מאמינה ביקומים מקבילים. מבחינתה, זה משהו שרק קיים בסרטים.

אבל אני? אני יודעת שזאת אמת. בעולם שלי יש אינסוף יקומים ואינסוף אפשרויות.

אם לא הייתי עכשיו בבית של סבתא, הייתי בטח הולכת לאיבוד בתוך כל המחשבות האלו. שומפי, הכלב הכי חמוד בעולם, הגיע אליי. הוא היה כלב הנחייה של אמא כשהיא עוד הייתה פה. מאז, הוא נשאר איתנו. אני ממש אוהבת אותו.

טוב, נראה לי שצריך לחזור קצת לחיים הרגילים. לפני שאני אצלול שוב לתוך כל הדמיון הזה, שהוא בעצם... המציאות שלי.

בדיוק אז סבתא באה ושאלה אם אני רוצה ללכת איתם לבית קפה. ברור שרציתי! אני אוהבת בתי קפה.

לא קפה באמת, כי אני רק בת עשר, אבל שוקו ועוגת שוקולד? אני הכי אוהבת.

סבתא אמרה שניסע לפארק רעננה. ממש שמחתי. רציתי קצת לנוח מהמחשבות. שומפי כמובן בא איתנו, יש שם הרבה דשא שהוא אוהב.

בדרך באוטו סבתא שאלה אותי:

"מה איתך, מתוקה? את בקושי מדברת בזמן האחרון."

"לא בא לי," עניתי. מה כבר אני אגיד לה? שאני מחפשת את אמא? זה לא ממש יישמע הגיוני…

סבא צחק ואמר:

"הילדים של היום... עזבי אותה, זה יום חופש בגלל השביתה. נעשה יום כיף."

הגענו לפארק. שומפי התחיל לקשקש בזנב ואז פתאום נבח ומשך אותי חזק. ממש חזק.

הוא אף פעם לא עשה את זה.

סבא נבהל ולקח אותו ממני. כולנו הלכנו בעקבות שומפי, שמשך אותנו לעבר בית קפה.

חשבתי שהוא אולי רעב, למרות שלא נראה שיש שם משהו שהוא אוהב.

אבל אז קרה משהו מוזר.

הוא נעמד ליד שולחן ריק והתחיל להריח אותו ממש חזק.

גם אני הרגשתי… משהו.

משהו אמיתי.

משהו שאני לא יודעת להסביר.

ואז ילד קטן אחד, שנראה צעיר ממני, פתאום נתקל בי.

איזה חוצפן. אבל ברגע שהוא נגע בי – הרגשתי שוב את ההרגשה ההיא, מהחלום ההוא שהיה לי לפני כמה לילות.

הרגשה כאילו… כאילו משהו חוזר.

כאילו הייתי פה פעם.

כאילו אני מכירה את המקום הזה.

שומפי לא הפסיק להריח, וסבא וסבתא לא הבינו מה עובר עליו.

אז הם אמרו שנלך לפארק עצמו ונזמין אוכל הביתה.

וזה מה שעשינו.

אבל אני? אני לא הפסקתי לחשוב על מה שקרה.

האם זה באמת קרה?

האם שומפי הריח את אמא?

האם היקומים התקרבו פתאום אחד לשני?

אני בטוחה שאני צריכה לגלות מה באמת קורה כאן.